איך ילדים מגיבים לאבל?
אובדן של מישהו קרוב הוא קשה בכל גיל, אך לאובדן של מישהו קרוב בגיל הילדות יש השפעה עמוקה על המשך ההתפתחות הרגשית של הילד ולכן חשוב לעקוב אחר אופן ההתמודדות של הילד עם האובדן.
תגובות נורמליות של ילדים לאחר אובדן בהסתכלות התפתחותית
התגובות של ילדים קשורות קשר ישיר להתפתחות הקוגניטיבית, ולהשפעתן של הסביבה והתרבות שבה הם גדלים.
תינוקות יביעו את המצוקה שהם מרגישים בחוסר שקט, וקושי להירגע.
אצל פעוטות עד גיל שנה יתבטאו בעיקר תסמינים גופניים ובמרכזם קשיים באכילה, בשינה ובמערכת העיכול.
חלק מהילדים בגילאי גן ובית הספר יסרבו לקבל את המוות ויגיבו במחאה, חיפוש אחר הנפטר, בכי מתמשך, עצב טבעי והתכנסות.
אצל חלק מהילדים המתגברים יופיעו פחדים טיפוסיים לגילם, במרכזם פחד לאבד את ההורה או דמות התקשרות אחרת וחרדה לשלמות הגוף.
ישנם ילדים שירגישו כעס על המת וחלק מהילדים יגיבו בנסיגה התפתחותית זמנית למשל תלות רבה והיצמדות למבוגרים והרטבת לילה.
הפרידה בטרם עת מאדם קרוב יכולה לעורר מצוקה הקשורה לפרידה, ודאגת יתר לגבי מוות שמתבטאת בשאלות חוזרות על מוות כגון "האם אני אמות?", "האם אתה תמות?"
התפתחות קוגניטיבית והבנת המושג מוות
ניסיונות לתת משמעות להיעדרות של הנפטר משקפים את ההתפתחות הקוגניטיבית ואת מגבלותיה.
תפישת מושג המוות מושפעת מהתפתחות יכולות החשיבה, בפרט היכולת לתפוס את המרכיבים השונים הכלולים במושג מוות: המוות קורה לכולם, הוא סופי, כלומר בלתי הפיך, והגוף של המתים אינו פונקציונלי, כלומר, המתים לא אוכלים, מדברים, משחקים, נושמים.
רוב הילדים בגילאי גן מבינים במידה מסוימת את העובדה שהמוות הוא אוניברסלי, אבל רק בגיל מאוחר יותר (6-10) הם מצליחים לתפוס את אי התפקוד של הגוף ואת הסופיות של המוות. ולכן ילדים בגיל הרך יביעו דאגה לגוף של המת ויחכו שהמת יחזור.
ילדים בגילאי בית ספר יסודי מתחילים לתפוס את המוות בצורה שדומה לתפיסה של מבוגרים אבל הם מתקשים להאמין שזה יכול לקרות להם או לקרובים להם.
בני נוער, בדומה למבוגרים, מצליחים לתפוס את המוות כסופי ואוניברסלי.
מהו אבל טראומטי בילדות?
אבל טראומטי בילדות (Traumatic Grief in Childhood) הוא מצב רגשי ונפשי שבו הילד חווה אובדן של אדם משמעותי בדרך שמעוררת תגובות טראומטיות , שהביטוי שלהן עוצמתי יותר מתגובות של ילדים בתהליך האבל "הרגיל".
אבל רגיל כולל רגשות של עצב, געגוע, בלבול, ולעיתים חרדה – והוא תהליך נורמלי ובריא של הסתגלות לאובדן.
אבל טראומטי מתרחש כאשר האובדן נחווה כטראומה, למשל, אם הוא היה פתאומי, אלים, מפחיד, או לא מובן עבור הילד (למשל: תאונה קשה, רצח, התאבדות, מוות במלחמה או אסון).
במצב זה, החוויה הטראומטית משתלטת על הזיכרון של האדם שהלך לעולמו, והילד לא מצליח "להתאבל" או להיפרד, כי הוא תקוע בפחד, בהלם, או באשמה.
מאפיינים עיקריים של אבל טראומטי בילדות:
- חזרתיות של זיכרונות או דימויים קשים מהאובדן (כמו תיאור המוות, הצעקות, החדר הריק).
- הימנעות מדברים שמזכירים את האדם שנפטר למשל לדבר עליו/ה, להסתכל בתמונות שלו/ה.
- תחושת אשמה, למשל: "אולי זו אשמתי?", "אם הייתי שם".
- סימפטומים של חרדה, הפרעות שינה, דריכות יתר.
- קושי לחזור לתפקוד שגרתי: בבית, בלימודים או בקשרים חברתיים.
מתי צריך לפנות לעזרה מקצועית? מהם האורות האדומים?
חשוב לפנות לעזרה מקצועית כאשר:
- ילדים מגיבים בחיפוש עקשני אחר הנפטר וקריאה חוזרת אליו.
- כשהילד פוגש בדברים שמזכירים את הנפטר כמו תמונה, הוא נראה אדיש או מנותק, או לחילופין רגיש בצורה קיצונית.
- אפקט דיכאוני, עייפות או אובדן אנרגיה.
- אובדן עניין בפעילויות מהנות וקשרים.
- סיכון עצמי ופגיעה עצמית.
- אשמה.
- שינויים משמעותיים הקשורים בשינה ובאכילה.
- כאשר התסמינים מפריעים להתפתחות הנורמטיבית של הילדים, לתפקודם היומיומי ולקשרים שלהם. ובפרט כשהקשיים הללו נמשכים למעלה מחודש.
השפעת הטראומה על הקשר בין הילד להורה
כאשר ההורה מעורב באירוע הטראומתי (למשל,שיתף פעולה עם פרוצדורה רפואית, נהג במכונית בזמן התאונה, לא שמר מספיק טוב), יכולה להיווצר פגיעה בקשר בין ההורים לילדים, שהוא אחד מגורמי החוסן שעוזרים לתהליך ההחלמה מטראומה.
הפגיעה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בפיתוח תסמינים כרוניים של אבל טראומתי בקרב ההורים, כמו דיכאון וחרדה הורית, אשמה ו PTSD.
על כן, חשוב ביותר שההורים יקבלו טיפול למצוקה שהם חווים ויעזרו בהדרכת הורים, גם עבור עצמם, וגם עבור ההחלמה של ילדיהם.
במיוחד עם ילדים צעירים מומלץ להעביר את הטיפול באופן דיאדי, זאת אומרת טיפול שנערך יחד עם ההורה והילד, כדי לעזור להורים לתמוך בתהליך ההחלמה של ילדים.
אבני היסוד של הטיפול הדיאדי ממוקד טראומה
הטיפול הדיאדי מתמקד בתגובות לטראומה, ושם את הקשר ילד-הורה במרכז.
הדיאדה נראית, נשמעת ומוכלת ולהורים ניתנות התערבויות שמקדמות הבנה, הכלה והרגעה, וחשיפה הדרגתית לרגשות, מחשבות, זיכרונות ומקומות שמזכירים את הטראומה ומעוררים מצוקה. ההורים והילדים לומדים להפסיק להימנע ממקומות ומצבים שמזכירים את הנפטר, ומצבים שלא מרגישים להם בטוחים, ולדבר על נושאים שמעוררים רגשות כואבים.
סיכום
האבל הוא תהליך מורכב ומתמשך שדורש הבנה עמוקה של השלבים ההתפתחותיים השונים. ישנה חשיבות רבה בזיהוי מוקדם של אבל טראומטי ובמתן תמיכה מתאימה לילדים ומתבגרים בתהליך זה ומתן מענה מקצועי בהתאם. כפי שלימדנו המלך דויד לאחר מות בנו, יש זמן לאבל ויש זמן להמשיך בחיים - "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי".
התכנית הדיגיטלית שלנו "עוזרים לסימבי" מעניקה טיפול CBT דיאדי ממוקד טראומה, שנחקר והוכח כיעיל. אתם מוזמנים לקרוא על התכנית פה באתר וליצור עמנו קשר לשאלות ומחשבות.
מקורות ומחקרים מדעיים
Cohen et al., (2011) Trauma-Focused CBT for Traumatic Grief in Military Children. Journal of Contemporary Psychology, 41, 219–227.
Spuij et al., (2013) Cognitive-Behavioral Therapy for Prolonged Grief in Children: Feasibility and Multiple Baseline Study. Cognitive and behavioral practice, 20, 349–361.
Dorsey, et al., (2020). Effectiveness of Task-Shifted Trauma-Focused Cognitive Behavioral Therapy for Children Who Experienced Parental Death and Posttraumatic Stress in Kenya and Tanzania: A Randomized Clinical Trial. JAMA psychiatry, 77, 464–473.
