איך ילדים מגיבים לאובדן ומצבי חירום

אובדן של מישהו קרוב הוא קשה בכל גיל, אך לאובדן בגיל הילדות יש השפעה עמוקה על המשך ההתפתחות הרגשית של הילד. לכן, חשוב לעקוב אחר אופן ההתמודדות של הילד עם האובדן.

תגובות נורמליות של ילדים בזמן מצבי חירום

התגובות של ילדים לאובדן ולמצבי חירום קשורות באופן ישיר להתפתחות הקוגניטיבית שלהם. הסביבה שבה גדלו הילדים והתרבות אליה נחשפו גם הן בעלות השפעה על תגובתם לנושא.  

תינוקות לדוגמה, יביעו את המצוקה שהם חווים בזמן מצב חירום דרך חוסר שקט וקושי להירגע. 

אצל פעוטות עד גיל שנה, תגובות למצבי חירום מורכבות בעיקר מתסמינים גופניים כמו קשיי אכילה ועיכול, או חוסר יכולת להירדם.

כשהילדים מגיעים לגיל הגן, או אפילו כשהם מתחילים ללמוד בבית הספר, הם יסרבו לקבל את המוות ויגיבו במחאה לאובדן. הם יתחילו לחפש אחר הנפטר תוך כדי בכי מתמשך והתכנסות. 

אצל חלק מהילדים, מצבי חירום ואובדן יכולים לגרום לפחדים זמניים האופייניים לגילם. הפחד הנפוץ ביותר אצל ילדים צעירים ובוגרים כאחד הוא איבוד הוריהם או דמות סמכותית אחרת. הפרידה בטרם עת מאדם קרוב יכולה לעורר מצוקה ודאגת יתר לגבי אובדן. תגובות אלו באות לידי ביטוי בשאלות חוזרות של הילדים על מוות כגון "האם אני אמות?" או "האם אתה תמות?"

ישנם ילדים שאפילו יכעסו על המת וחלקם יגיבו בנסיגה התפתחותית זמנית, למשל תלות רבה והיצמדות למבוגרים והרטבת לילה. 

התפתחות קוגניטיבית והבנת המושג אובדן

ניסיונות לתת משמעות להיעדרותו של הנפטר משקפים את ההתפתחות הקוגניטיבית ואת מגבלותיה.

הבנת המושג "אובדן" מושפעת מהתפתחות יכולות החשיבה של הילדים, בפרט היכולת להבין את המרכיבים השונים הכלולים במושג מוות. תחושת האובדן נובעת ממוות, המוות קורה לכולם, הוא סופי ובלתי הפיך, גופם של המתים אינו מתפקד. המתים לא אוכלים, מדברים, משחקים, או נושמים.

רוב הילדים בגילאי הגן מבינים במידה מסוימת את העובדה שהמוות הוא אוניברסלי, אבל רק בגיל מאוחר יותר (6-10) הם מצליחים להבין ולעכל את אי התפקוד של הגוף ואת הסופיות של המוות. לכן, ילדים בגיל הרך יביעו דאגה לשלומו של המת(אולי קר לו? מה אם הוא יהיה רעב?)  ויחכו שהוא יחזור. 

ילדים בגילאי בית הספר היסודי מתחילים לראות את המוות בצורה שדומה לזו של מבוגרים, אבל הם מתקשים להאמין שזה יכול לקרות להם או לקרובים להם. 

בני נוער, בדומה למבוגרים, רואים במוות כסופי ואוניברסלי. 

מהו אובדן טראומטי בילדות?

אובדן טראומטי בילדות (Traumatic Loss in Childhood) הוא מצב רגשי ונפשי שבו הילד חווה אובדן של אדם משמעותי בנסיבות טראומטיות. למשל, הורה שנהרג בזמן מלחמה או כתוצאה מפיגוע טרור או מצב חירום. ילדים שחוו אובדן טראומטי מגיבים באופן עוצמתי יותר מאשר ילדים שחוו אובדן "רגיל". התגובות הללו מקשות עליהם להבין ולקבל את המוות ועל ההתמודדות שלהם עם מציאות חדשה, שבה החיים נמשכים ללא נוכחות הנפטר.

אבל רגיל כולל רגשות של עצב, געגוע, בלבול, ולעיתים חרדה – מדובר בתהליך טבעי של הסתגלות לאובדן.

אבל טראומטי, הנקרא גם "אבל לא פטור" או "אבל מורכב", מתרחש כאשר האובדן נחווה כטראומה. לדוגמה, אם האובדן היה פתאומי, אלים או מפחיד (תאונה קשה, רצח, התאבדות, או בזמן מצב חירום כגון מלחמה או פיגוע ביטחוני).

במצב זה, החוויה הטראומטית עלולה להשפיע על הילד דרך חלומות וזכרונות מפחידים מהאירוע הטראומטי. התסמינים הללו מקשים על הילד להתאבל ולהשלים עם האובדן. אחת המטרות החשובות בתהליך עיבוד האבל היא לעבור מקשר מציאותי עם האדם שנפטר לקשר ויחסים דרך זיכרון בלבד.

 
כשילדים סובלים מתסמינים פוסט-טראומטיים, הם לעיתים מתקשים לחשוב על האדם שנפטר, להיזכר ברגעים משותפים עמו, או אפילו להסתכל על תמונות שלו. המחשבות והזיכרונות הללו מעוררים בהם רגשות קשים כמו חרדה, כאב או אשמה. כדי להימנע מהרגשות הללו, הם עלולים להתרחק מכל דבר שמזכיר את הנפטר ולהימנע מלדבר או לחשוב עליו, גם אם הקשר ביניהם היה משמעותי ועמוק.

מאפיינים עיקריים של אובדן טראומטי בילדות

במצבים של אובדן טראומטי בילדות, התגובות עשויות להיות עוצמתיות ומשמעותיות יותר מאשר אלו של תהליך האבל ה"רגיל". ילדים שהיו נוכחים במצב החירום או שמעו על נסיבות המוות, עשויים לחוות מחדש זיכרונות או דימויים קשים הקשורים לאירוע.  בין אם מדובר בזיכרונות ממצב החירום, צעקות שנשמעו, או מראה הגוף של ההורה שנפגע.

לעיתים קרובות, חלה הימנעות מדברים שמזכירים את האדם שנפטר, כמו הימנעות מהתבוננות בתמונות שלו, מלדבר עליו או מלעסוק בזיכרונות הכוללים אותו. תחושות אשמה הן גם שכיחות, ולעיתים הילד יבטא מחשבות כמו: "אולי זו אשמתי?", או "אם הייתי שם זה לא היה קורה". בנוסף לכך, ניתן לשים לב לסימפטומים גופניים, התנהגותיים ורגשיים כמו חרדה, קשיי שינה, דריכות יתר, ולעיתים אף קושי ניכר לחזור לשגרה - בין אם מדובר בהתנהגות בבית, בזמן הלימודים, או בקשרים החברתיים.

מתי צריך לפנות לעזרה מקצועית? 

ישנן תגובות לאובדן ומצבי חירום המעידות על צורך לפנות לעזרה מקצועית. לדוגמה, כאשר ילדים מגיבים באבל מתמשך בצורת בכי מר, חיפוש עקשני אחר הנפטר, פיתוח רגישות קיצונית או מצב של ניתוק רגשי כשהם נתקלים בחפצים שמזכירים את הנפטר. גם מקומות שבהם טיילו הילדים עם הנפטר, או סרטונים שצולמו באירועים הקשורים אליו, יכולים לעורר תגובות דומות. לעיתים הילדים עלולים לפתח אפקט דיכאוני, אובדן עניין בפעילויות מהנות או קשרים חברתיים, וגם עייפות מתמשכת.

סימנים נוספים הדורשים עזרה מקצועית כוללים שינויים ניכרים בדפוסי שינה ואכילה, תחושות אשמה מתמשכות, ואף התנהגות שמובילה לסיכון עצמי. חשוב במיוחד לשים לב למצבים שבהם הסימפטומים הללו מפריעים להתפתחות הנורמטיבית של הילדים - בבית, בלימודים או במערכות היחסים -  ובמיוחד כשהם נמשכים מעל לחודש ממועד האובדן או מצב החירום.

השפעת האובדן על הקשר בין הילד להורה

קיימים מקרים בהם ההורה של הילד מעורב באובדן הטראומתי. לדוגמה, אם נכח בזמן מצב החירום, נהג במכונית בעת התאונה, או פשוט לא הצליח למנוע את המוות. במקרה שבו אח או אחות נהרגו בפיגוע טרור או בזמן מצב חירום, עלול להיווצר קרע עמוק בקשר שבין ההורה לילד. הקשר הזה, שבדרך כלל משמש מקור ביטחון ותחושת מוגנות עבור הילד, עלול להתערער ולהפוך מוצף ברגשות אשמה מצד שני הצדדים. עבור הילד, ההורה עלול להיתפס כמי שלא הצליח לשמור עליו או על האדם שנפטר. עבור ההורה, רגשות האשמה, הכאב והכישלון לשמור על האדם הנפטר עלולים להפוך לאבן נגף רגשית שמפריעה להורה לתמוך בילדו בזמן האובדן.

הפגיעה הזו בקשר, אם אינה מטופלת, עלולה להעמיק ולגרום להתפתחות של תסמינים כרוניים אצל ההורים עצמם. תסמינים כמו דיכאון, חרדה הורית, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), או קושי רגשי למלא את תפקיד ההורה באופן יציב ותומך. לכן, חשוב מאוד שההורים יקבלו מענה רגשי למצוקה שהם חווים בעקבות האובדן. המענה כולל טיפול פרטני או זוגי, והדרכת הורים שתתמוך לא רק בילד – אלא גם בהורים.

טיפול דיאדי ממוקד אובדן טראומטי

עבור ילדים צעירים המתמודדים עם טראומה בעקבות אובדן או מצב חירום, מומלץ להשתתף בטיפול דיאדי. מדובר בטיפול שנערך בנוכחות ההורה והילד ביחד,  על מנת לעזור להורים לתמוך בתהליך ההחלמה של הילדים.

 
הטיפול הדיאדי מתמקד בתגובות לטראומה ושם את הקשר בין הילד להורה במרכזו. קבוצה של שני משתתפים(אב ובן, אם ובת, וכד') נקראת "דיאדה".

הדיאדה נראית, נשמעת ומוכלת ע"י המטפלים. להורים ניתנות התערבויות שמקדמות הבנה, הכלה והרגעה. כמו כן, קיימת חשיפה הדרגתית לרגשות, מחשבות, זיכרונות ומקומות שמזכירים את האובדן ואת הטראומה ומעוררים מצוקה. ההורים והילדים לומדים להפסיק להימנע ממקומות ומצבים שמזכירים את הנפטר ואת הטראומה שחוו, ובפרט ממצבים לא בטוחים העלולים להיתפס כמצבי חירום. הם לומדים לדבר על הנפטר ועל נסיבות האובדן ולהבין שהם מסוגלים להתמודד עם הרגשות הכואבים. שיחה על הזיכרון הטראומטי ועל האובדן עוזרת לילדים להבין את האירועים הקשים ולשנות את התפיסה שלהם. כך למשל, עוזרים להם להבין שהמוות לא קרה באשמתם. 

סיכום

האבל הוא תהליך מורכב ומתמשך שכל אחד מגיב אליו בדרכים שונות. כדי לבדוק האם מדובר בתגובה טבעית לאובדן, או למצב חירום, ולהעריך את הצורך של ילדים בטיפול מקצועי, נדרשת התערבות של מטפלים שעברו התמחות מיוחדת. חשוב להתייעץ עם מטפלים המתמחים בטיפול בגיל הרך. יש להיעזר בהם כדי להעריך את התגובות של הילדים לאובדן ומצב חירום, ובמידת הצורך להעניק להם טיפול בשילוב עם הדרכת הורים. 

מומלץ לפנות להערכה זמן קצר יחסית לאחר האובדן, על מנת למנוע סיבוכים בתהליך האבל ופגיעה מתמשכת בתפקודם והתפתחותם של הילדים. 

 
התוכניות הדיגיטליות של אתם איתי, "עוזרים לסימבי" ו"עוזירם לפניקס" מעניקות טיפול CBT דיאדי ממוקד טראומה. מחקרים הראו כי התוכניות יעילות ועוזרות לילדים לעבד את רגשותיהם לאחר אובדן או מצב חירום. אתם מוזמנים לקרוא על התכנית באתר "אתם איתי" וליצור עמנו קשר לשאלות ומחשבות.

מקורות ומחקרים מדעיים

Cohen et al., (2011) Trauma-Focused CBT for Traumatic Grief in Military Children. Journal of Contemporary Psychology, 41, 219–227. 

Spuij et al., (2013) Cognitive-Behavioral Therapy for Prolonged Grief in Children: Feasibility and Multiple Baseline Study. Cognitive and behavioral practice, 20, 349–361.

Dorsey, et al., (2020). Effectiveness of Task-Shifted Trauma-Focused Cognitive Behavioral Therapy for Children Who Experienced Parental Death and Posttraumatic Stress in Kenya and Tanzania: A Randomized Clinical Trial. JAMA psychiatry, 77, 464–473.